למה טיפול נפשי עולה כל כך הרבה?

בחרתי להציג את העניין בדרך קצת אחרת. תזרמו איתי?

מן הצד האחד:

היא מקישה את הספרות האחרונות של מספר הטלפון. הלב שלה על 250. סוף סוף עשתה את הצעד הזה שהיא כבר דוחה מעל לחצי שנה. היה לה את המספר של המטפלת הזו, היו לה גם הרבה המלצות והיא גם קראה מה שהמטפלת כותבת בפייסבוק ואפילו התחברה. עכשיו, אחרי עו

ד כאפה מהחיים היא הגיעה לתחתית מאד עמוקה עם עצמה והיא אוזרת אומץ ומחייגת. סוף סוף היא מאפשרת לעצמה קצת מקום, היא הולכת לטפל בעצמה. ועכשיו זה סופי!

המטפלת עונה, נשמע שהיא מתחברת למטפלת. יש בינהן כבר בשיחה הראשונית קליק כזה שהיא מעוניינת לבדוק פנים מול פנים. מזדחלת לתוכה המחשבה הנעימה שיש מצב שהיא הגיעה למישהי שבאמת תבין אותה, באמת תטפל. היא קיבלה עוד זריקת מוטיבציה קטנה להתחיל. היא אפילו קצת מתרגשת, אולי גם שמחה להרגיש תקווה בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.

וברגע אחד הכל משתנה. המטפלת עושה פאוזה קצרה, לוקחת אוויר ובטון טיפה מצ'וקמק אומרת מה המחיר ואז… טוויסט בעלילה. היא צריכ

ה לחשוב על זה.

עכשיו השיחה מתנתקת והיא שוקלת לארוז את התקוות, ההתרגשות, הרצון לעתיד טוב יותר שוב באיזו כספת נפשית ולא לפתוח אותה עד שתמצא מקורות מימון לדבר הזה. אבל מה עם כל מה שהיא עוברת? לזה אין כספת… ומה אם זה ימשיך לכרסם בה? היא כבר רואה כדור שלג של התרחשויות רעות ותחושות שאין להן משכך כאבים.

עובר חצי יום והיא אפילו מתחילה לכעוס. הרי ברור שהמטפלת תהיה נחמדה. גם היא עם משכורת כזו הייתה מאוד נחמדה. חכמה גדולה.

היא מחליטה לברר מה קורה בקופות החולים. יש! היא זכאית לטיפול שרובו על חשבון הקופה. אוקיי… אולי גם שם תהיה מישהי נחמדה. אמנם היא לא קיבלה המלצות או משהו אבל אין מצב שהקופה תיקח מישהי לא מוסמכת. היא מבררת ומוצאת כמה מס

פרי טלפון. טוב נו, היא כבר מומחית בלאזור אומץ. והנה, אחת אחרי השניה הן מספרות לה שאין להן שעות פנויות. היא יכולה להיכנס לרשימת המתנה. אבל היא הייתה בכזו עם עצמה מעל לחצי שנה!

מה עכשיו?!

היא חושבת בתסכול מה נסגר עם טיפול נפשי במדינה הזו? למה היא לא יכולה לטפל בעצמה במחיר שפוי??

ומן הצד השני:

המטפלת מנתקת את השיחה מאוכזבת. רמת התסכול שלה משיחות כאלה מרקיעה שחקים. אין מצב שהאישה מן הצד השני תמשיך כרגיל אחרי מה שסיפרה. היא דיווחה על מצוקה משמעותית. היא חייבת עזרה! הסיכוי שתמצא בקופות החולים לא גבוה… וגם, המטפלת הרגישה חיבה גדולה אל האישה הזו כבר בשיחה הראשונה. חבל לה לפספס מטופלת כזו. ובייחוד כשהמטפלת יודעת שיש לה מה לתת לאישה מן הצד השני של הקו. יש לה והרבה.

כמה תסכול!

לו המטופלת הזו רק הייתה יודעת מה מגולם במחיר הזה. לו הייתה יודע

ת שהמטפלת עובדת גם בשירות הציבורי ב-60 שקלים לשעה. לו רק הייתה מבינה לאילו מקרים המטפלת נותנת מענה במחיר בדיחה כזה. לו רק הייתה רואה שבקורונה המטפלת הלכה לעבודה הציבורית שלה כשהיא יודעת שבבית נמצאת בייביסיטר שמרוויחה כמעט כמותה. הרי בריאות נפש זה משהו חיוני, לא? אז ברור שהמטפלת תלך לעבודה. גם אם זה אומר להרוויח בסופו של דבר 10 שקלים לשעה.

לו רק האישה מן הצד השני הייתה יודעת שהמטפלת לא מקבלת מספיק שכר גם מקופות החולים. זה השתלם לה בעבר כשהייתה בתחילת דרכה. היא צברה ככה ניסיון וביטחון אבל עכשיו,

כשיש ילדים, משכנתא, מכולת, דלק וחוגים זה כבר בלתי אפשרי להתפרנס מהקופה. ולוותר לגמרי על המשרה הציבורית זה גם לא קל כי לשם מגיעים אנשים שבאמת קשה להם לשלם

ולמטפלת, כמה מפתיע, באמת אכפת מהאנשים האלה. למטפלת אכפת גם מארגוני זכויות אדם, קיימות וארגוני צדקה שונים. אחרת, איך ניתן להסביר את רגשות החמלה שעולים לה כשהם מתקשרים להתרים? היא יודעת מהמטופלים שלה בשירות הציבורי מה זה לחיות בעוני. היא תתרום כי הלב שלה פתוח. אבל הארנק מתרוקן.

הלוואי והאישה הטובה מן הצד השני הייתה רואה שעם שליחות ומשמעות לא הולכים למכולת. הלוואי והייתה מבינה שעל כל שקל שמועבר למטפלת יש קיצוץ משמעותי של מיסים, שכירות קליניקה, ציוד והוצאות שוטפות לרואה חשבון, ביטוח מקצועי ודומיהם. אז בסוף כמה נשאר מכל שקל?

המטפלת מרגישה את התסכול גואה ומנסה להתנחם בכך ששמעה על משרות ציבורי

ות שבהן מרוויחות מטפלות כמותה 42.5 שקלים לשעה. זה טיפה מעודד אותה שהיא ברף ה"גבוה" של ה-60 שקלים לשעה. אבל אז המטפלת מבינה איזו נחמה עקומה זו ומתחילה לכעוס בפנים. למה כל כך קשה להתפרנס בכבוד במדינה הזו?!

המטפלת חושבת לעצמה על כל ה-7 שנים שלמדה באקדמיה, מה זה משנה שאפילו הייתה מצטיינת? היא חושבת על כל הקורסים הנוספים שלקחה. היא חושבת על ההדרכה שהיא קונה כדי לדייק את הטיפול שהיא נותנת, שתהיה עוד עין מפקחת ולב שומע לכל מה שמתרחש בחדר הטיפול. זו חייבת להיות גם מדריכה מקצועית ממש, על הדרכה המטפלת לא תתקמצן. אז היא משלמת יותר מכמה שהיא עצמה מקבלת על טיפול. אבל זה חשוב!

לו רק החמודה ההיא מהצד השני של הקו הייתה יודעת שעכשיו בדיוק המטפלת לומדת תחום נוסף שישדרג את יכולות הטיפול שלה פי כמה וכמה… איזה פספוס…

_____________________

אז מי מהן צודקת?

כמובן ששתיהן, כמובן שהאמת נמצאת באמצע. במצב הנתון במדינה, אלו המחירים לצערי כי המצב לא מאפשר למטפלים להתפרנס בכבוד רק ממשרה ציבורית. מן הצד השני, ההמתנה לטיפול נפשי מטעם הקופות יכולה להיות ממושכת ולגרום למצוקה נוספת.

מה עושים?

הכל בסוף נופל על סדרי עדיפויות. אני אישית חושבת שטיפול נפשי מקצועי הוא רפואה לכל דבר ועניין. טיפול נפשי מקצועי הוא רפואה מונעת וגם רפואה דחופה. סתם לדוגמא: היום אנחנו כבר יודעים שיש קשר הדוק בין מצבי לחץ ומחלת הסרטן. אם חלילה למישהו יש סרטן ויש לו צורך לשלם על טיפול יקר כדי להגדיל את סיכוייו להחלים, הוא ככל הנראה ישלם על זה, יעלה כמה שיעלה.

מה שונה כאן בריאותו הנפשית של האדם? אולי אפשר להוריד את רמות הלחץ בטיפול מקצועי שאמנם יעלה יקר לתקופה אבל יהיה קצר יותר, מבהיל פחות ולבסוף יעזור למטופל להגיע לרווחה נפשית, אישית, זוגית, משפחתית וחברתית. אולי אפילו ימנע ממנו תחלואה פיזית.

עד שגלגלי התקציב במדינה ישתנו, זו דעתי: טיפול נפשי עולה יקר כי הוא יקר ערך.

מה דעתכם?