למה קשה לי לעשות שינוי

הייתי רוצה לכתוב כאן משהו פחות שגרתי. אנחנו מדברים הרבה על שינוי הרגלים, על בחירות מיטיבות, על ההבנה מדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים. למה בחרנו לשנות את דפוס השינה בבית על אף שזה דורש מאמץ.

בשורה התחתונה, הכל טוב ויפה עד רגע האמת. עד שאנחנו באמת צריכים להתמודד עם הבחירה שלקחנו.

אני זוכרת שהחלטתי להיגמל מקפה. בחרתי בזה באופן מודע אחרי שקראתי כמה מחקרים (משני הכיוונים) ואחרי שהבנתי שזה יהיה טוב בשבילי. אז בחרתי. איזה יופי. והנה הגיע הבוקר שלמחרת. ומה בא לי? קפה! ומה מתניע בבוקר? קפה! ואיך עכשיו אני אעבוד ללא קפה? אני זוכרת ישיבה בעבודה, דיברנו על אחד המטופלים היקרים שלי ואני, כמו הפרסומת של "כאב ראש כאב ראש כאב ראש" חושבת על "קפה קפה קפה" ולא שומעת כלום.

ואז הגיעה המיגרנה הנוראית שהלכה והתעצמה במשך שלושה ימים. תסמיני גמילה… אבל נגמלתי בסוף. איך הצלחתי להתמודד עם הקושי שבשינוי?

מה גורם לנו באמת לעשות שינוי על אף הרגעים הקשים שיש בו? הרי שינוי הוא כואב, מתיש, מעלה המון תהיות ושאלות של: אז למה לי בעצם? מה היה לי כל כך דחוף? וכו'.

אתחיל מפרויד שכתב כמה מודלים למבנה הנפש שלנו. הוא טען במודל האקונומי שלו שיש לכל אחד מאיתנו אנרגיה נפשית מוגבלת. כמו חשבון בנק. אנחנו לא יכולים לבזבז כמה שבא לנו כי יש לזה גבול ואין אשראי. אז אם אנחנו כאלה אקונומיים- חסכניים, אנחנו נקמץ בכל מה שקשור לאנרגיה הנפשית שלנו. אנחנו נשב באותו מקום בכיתת הלימוד ובאותו מקום בשולחן האוכל הביתי, נשתה את אותו קפה כל בוקר, ניפול בדיאטה בפעם המי יודע כמה ונעשה את אותן רוטינות שוב ושוב כי זה נוח, זה חסכוני. ושלא תטעו, החיסכון הזה הוא מבורך. הרי באמת יש לנו אנרגיה נפשית מוגבלת ומחקרים כבר הראו שהאמירה "כל מה שלא הורג מחשל" היא לא בדיוק פני המציאות. אחרת, איך תסבירו מקרים של פוסט טראומה?

ככה אנחנו פועלים בנוגע לשינוי בדפוסי השינה אצלנו בבית. קשה לנו שהתינוק ישן איתנו במיטה כבר כמה חודשים. אבל זה נוח. כי להפשיל שרוולים ולעשות שינוי זה כבר דורש "הלוואה". השינוי כואב מדי. אז נעדיף נוחות.

והנה עוד משהו על מנגנוני השינוי שלנו: דמיינו שיש בנפשנו מאזניים. בכף אחת יש את התסכולים שאנו צוברים ובכף השנייה יש את מנגנוני הנוחות שאנו צוברים. אז אני צוברת תסכולים: עוד הרדמה קשה, עוד לילה שהיא קמה כל שעה, עוד בוקר קשוח עם בן הזוג, עוד יום מתסכל שהיא הייתה רק במנשא… אבל יש גם מנגנוני נוחות: היה לי כיף ונוח שהעברתי אותה אלי למיטה בלילה, המנשא מאפשר לי ידיים פנויות, אחרי ההרדמה הקשה של הערב הזמנתי סושי והתפנקתי ועוד… איך נעשה שינוי ככה? הרי אנחנו מוצאים בקלות דברים להקל על עצמנו. וטוב שכך. אנחנו יצורים סתגלניים ואם לא היה לנו את היכולות להסתגל למצב איך היינו שורדים?

מתי כן נעשה שינוי? כשכף התסכולים תהיה כבדה מכף הנוחות. כאשר נרגיש שהתסכול כבד מנשוא ואין שום דבר שיכול לתת קונטרה נוחה לכך, אז נעשה שינוי אמתי.

נגמלתי מקפה כי חליתי במחלת הנשיקה (מונו). בעקבות המחלה קראתי הרבה על בריאות ותזונה בריאה- מה שהיה לי מאד חסר באותה תקופה. עשיתי שינוי כי הרגשתי שהתסכול של להיות חולה כבד מדי מאשר הנוחות של כוס הקפה בבוקר. אגב, אני לא באה ואומרת שהקפה גורם למחלות. אני באה ואומרת שזה מה שהניע *אותי* לשינוי.

וכאן אני מגיעה לנקודה השלישית,. כל אחד יגיע לשינוי דרך מנגנוני הנוחות והתסכול *שלו*! לכל אחד יש פרשנות אחרת למה מתסכל אותו ומה נוח לו. אז אמא אחת תגיד שנוח לה להניק כל הלילה בלינה משותפת וזה לא מתסכל אותה מדי. היא מעדיפה את ההיקשרות הקרובה הזו. אמא אחרת תגיד שאצלה זה קו אדום ואין מצב שהיא מוכנה לשאת תסכול של לילות כאלה.

מנגנוני השינוי אולי יכולים להיות זהים בין בני אדם אבל האופי שלהם בוודאי שונה.

הרעיון הוא להכיר את האופי של המנגנונים שיש *לי* ולהבין דרכם מדוע אני לא מצליח לערוך שינוי כזה או אחר בחיי. בפרט, בדפוסי השינה בבית שלי.

זה רק קצה הקרחון… יש עוד המון מה לדבר על שינוי מהבחינה הזו אבל קצרה היריעה.

מקווה שתחליטו החלטות שטובות עבורכם ותצליחו לעמוד בהן.

Background photo created by jcomp - www.freepik.com